השמיים ביתני אילמור ממוקמים בעמק אילמור, השוכן בין גבעות בשיקטאש, ילדז ונישאנטאשי. מבחינה היסטורית, מהמאה ה-18 ועד תחילת המאה ה-20, אזור זה שימש כמקום טיול כפרי פופולרי. העמק, המעוטר בעצי דולב וטיליה, היה מוצל על ידי נחל פוליה.

מקורות ופיתוח

החלק התחתון של העמק, הכולל את ביתני אילמור, היה תחילה בבעלותו של Hacı Hüseyin Agha, מנהל המחסן הקיסרי בתקופת שלטונו של הסולטן אחמד השלישי (1703-1730). מאוחר יותר, הוא הפך לנחלת המדינה והפך לגן אימפריאלי. סימנים היסטוריים, כמו אבני חץ וקשת בעמק העליון, מצביעים על כך שהסולטן סלים השלישי (1789-1807) והסולטן מחמוד השני (1808-1839) ערכו תחרויות חץ וקשת באזור זה.

טרנספורמציות של הסולטן עבדולמציד

תחת הסולטאן עבדולמצ'יד (1839-1861), חלקו השלישי של העמק טופח ועוצב כ"גן השיחה". בין 1848 ל-1855, הוא החליף את הביתן הצנוע שהזכיר המשורר הצרפתי למרטין בשני ביתנים חדשים, ושינה את שמו של האזור ל-"Nüzhetiye", שפירושו "הקלה, רעננות, שמחה ואושר".

שימושים מאוחרים יותר ומשמעות היסטורית

בתקופת שלטונו של הסולטן עבדולעזיז (1861-1876), הגן הקיסרי אירח מופעי בידור ומשחקי היאבקות שונים, ונשאר מקום מועדף עבור הסולטנים הבאים ומשפחותיהם. לאחר הכרזת הרפובליקה, ביתני אילמור הועברו לעיריית איסטנבול בשנת 1951 ושכנו את מוזיאון תנזימאת (ארגון מחדש).

בשנת 1966 הוקצו ביתני אילמור לארמונות לאומיים, ובעקבות גינון נרחב הם נפתחו לקהל הרחב כמוזיאון בשנת 1985, המציג את הריהוט המקורי שלהם.

הביתנים: טקסי והמשך

ביתני אילמור מורכבים משני מבנים עיקריים:

ביתן טקסי: ביתן זה שימש כמשרדו ואזור הקבלה של הסולטן. זהו פלא ארכיטקטוני הכולל אולם כניסה, שני חדרים צדדיים, גרם מדרגות בסגנון בארוק ועיטורי תבליטים מורכבים. הפנים מתהדר בעיצוב בסגנון מערבי, המועדף בארמונות עות'מאניים מהמאה ה-19, עם ריהוט וריהוט אירופאים המשלימים את העיצוב.

Retinue Pavilion: ביתן זה יועד לפמליית הסולטן ולמשפחתו. הארכיטקטורה המסורתית שלו כוללת חדר מרכזי דמוי אולם המוקף בחדרים פינתיים, עם קירות המעוטרים בעבודת טיח המחקה שיש בצבעים שונים.

שני הביתנים שימשו בעיקר לטיולי יום של הסולטאנים ולאירוח של מכובדים זרים, מה שמשקף את השילוב של שימוש אישי ורשמי בתקופתם.